מסחר בינלאומי הוא חליפין חוצה גבולות של סחורות ושירותים. ברוב הארצות, הוא מייצג חלק משמעותי מהתוצר המקומי הגולמי. הסחר הבינלאומי אמנם התקיים במהלך רוב ההיסטוריה (ראה: דרך המשי, דרך הענבר), אך חשיבותו הכלכלית, החברתית והפוליטית גברה מאוד במאות האחרונות. הסיבות העיקריות לכך הן תיעוש, אמצעי תחבורה מתקדמים, גלובליזציה, תאגידים רב-לאומיים, ומיקור חוץ; למעשה, כאשר משתמשים במונח "גלובליזציה", בדרך-כלל מתכוונים לתפוצתו הגוברת של הסחר הבינלאומי.

העדות להצלחתו של הסחר הבינלאומי היא הניגוד מדינות כמו דרום קוריאה, שאימצו מדיניות של תיעוש שמכוונת לייצוא - להודו, שבאופן מסורתי התאפיינה יותר בסגירותה (אם כי ב-2005 הודו התחילה במדיניות של פתיחות כלכלית); בחמישים השנים האחרונות דרום קוריאה עלתה על הודו בכל המדדים הכלכליים, אך גם מוסדות המדינה היעילים היוו גורם חשוב בהצלחה הקוריאנית.

לפעמים, מוטלות סנקציות כלכליות על מדינה מסוימת במטרה להעניש אותה על פעולה כלשהי. אמברגו, צורה חמורה של בידוד כלכלי, הוא מצור על המסחר של מדינה מסוימת מצד מדינה אחרת. אמברגו כזה מוטל על ידי ארצות הברית על קובה כבר למעלה מ-40 שנה.

בדרך-כלל, המגבלות שמוטלות על המסחר בגבולות המדינה הן מעטות; לעומת זאת, המסחר הבינלאומי מנותב ומפוקח על ידי הממשלות, שקובעות את כמות הסחורות שניתן להעביר בגבולות ומטילות על הסחורות האלה מסים (מכסים). המכסים מוטלים בדרך-כלל על ייבוא, אך מדינות יכולות להטיל גם מכסי ייצוא וסובסידיות. כל המגבלות האלה נקראות חסמי מסחר. אם הממשלות היו מסירות את כל חסמי המסחר, היה מתקיים סחר חופשי בין המדינות. מדינות בעלות מדיניות כלכלית פרוטקציוניסטית (שנועדה להגן על התוצרת המקומית מתחרות), מקימות חסמי מסחר חדשים.

תנועת "סחר צודק" פועלת בשיתופם של ארגונים לא-ממשלתיים, שמטרתם ללחוץ על הארגונים הבינלאומיים לקחת בחשבון שיקולים חברתיים וסביבתיים בזמן קביעת מדיניות סחר בינלאומי; הדברים אמורים במיוחד בנוגע לחומות המכס הגבוהות, שבהן נתקל הייצוא של מדינות העולם השלישי למדינות המפותחות. חומות אלה מהוות מכשול רציני בדרך לחילוצן של המדינות המתפתחות מהעוני.